הוורד הפלסטיני והדבש הישראלי

 

 

 

שיח ורדים נבט ליד חומת השרון בגדה המערבית. עם ענפיו הקלים והקרים הוא נשען ליד הגדר בצד הישראלי, ופיתח גזע שולט. ובאותו בוקר של שמש יוקדת, נבט ורד כחול מרהיב עם העטרה פתוחה והשפריץ את טל הבוקר.

 

ובאותו רגע, יונק דבש בצבע כחלחל שהתנפנף באותם מקרים של הגדר המפרידה בין הלב הפלסטיני, זו, ביצע טיסה נפלאה במשיכה של הפרח הפתוח הקטן והשופע. מסתיר את הציפור הקטנטנה, ומגבה. עד מהרה הוא ריחף באוויר, מתפעל מהיופי של הוורד הכחול הבודד, המשתקף מאור השמש. בלי שום אמברגו ומבולבל, יונק הדבש שאלה:

 

-היי הוורד הכחול שלי! איך נולדת שם בצד הפלסטיני?

 

הוורד הקטן נוקשה בין המראה היפה, ענה:

 

-באתי כדי שלכולם יהיו חיים ושלווה שייזרעו על ידי עלי הכותרת שלי עם בושם שמשמח את כולם.

הציפור, שניתחה את הפרח הקטן, שאלה מיד:

 

-למה אתה בוכה הוורד הכחול שלי?

 

שותקת, היא התפתלה לעבר הציפור הקטנה. שאל שוב בעקשנות:

 

-אתה לא מתכוון לענות לי? תגיד לי למה אתה בוכה? תגיד לי? אתה מספר לי על הבעיות, אני צריך לדעת.

 

שיח הוורדים הניף את פרחו ברוח שנשבה בחלל הכאוטי הזה, ואמר:

 

-על כך שננטשתי על ידי הטבע שלי. הצילו לי יונק דבש! נשא את אבקת קיומי במקורך היקר, ותעשה שלום לעמך. הו! כמה הייתי שמח אם תחצה את הגדר המרשימה הזו כדי להתענג על הבושם שלי. אתה לא רואה שאני הפרח האהוב ביותר בעולם והעתיק ביותר על הפלנטה?

 

באישור, יונק הדבש, עדיין מפחד, הוסיף:

 

-כן אני יודע. אבל, אני לא יכול הוורד הכחול שלי. גברים הפרידו בין נשמותינו לבין שמחותינו. מסוכן מאוד לחצות את החומה הזו עם כל כך הרבה תעלות נסתרות, חוטי חשמל להגנה, סיורים ומכשירים אלקטרוניים אחרים שמסוגלים למדוד אפילו כמה פעמים אני מנפנף בכנפיים. לכן אני מפחד לטוס ולא לחזור לעולם.

 

הנטייה לקשר ידידות, אקססורות הפרחים:

 

- הו יונק דבש. אתם השולטים במרומים, חוצים אוקיינוסים וימים, מהירים יותר מכל הציפורים. אל תשאיר אותי לבד. כעת אתה צולל לתוך הכחול האינסופי ויורד אנכית מהשמיים ועושה תמרון בלתי נראה על הכנפיים שלך. אני מבין שהאדם לעולם לא יראה את הכנפיים שלך מכות בזמן. אני מתחנן בפניך שאני צריך את החיבה, הנוחות והחברות שלך. מי יודע! אני אצליח להרוות את צימאונך במתוק שחי בתוכי.

 

במהירות, הציפור הקטנה טענה:

 

-הו ורד כחול ויפה! אתה לא רואה שאתה ורד פלסטיני ואני יונק דבש ישראלי. אני לא יכול להגיע לגבולות שקבעו עמי. אם היה לי כוח ושליטה, הייתי הורס את החומה הזו שמפרידה בינינו ושפוגעת בחופש שלי, המקיפה את ליבי. כן. זה נכון. הייתי מחזיר את כל השטחים הכבושים לעמך, בתוספת פרס למאה שנים.

 

הוורד הכחול חייך ואמר:

 

-אני שמח שאתה יודע שלעמי אין לב קשה. זהו עם שסבל מאז החלוקה המקוללת על ידי האו"ם, ואשר, בתמיכת שתי המדינות הללו לאחר המלחמה השנייה, תרם את מולדתנו היחידה לעמם היהודי. לא היו לנו יותר מים או אוכל, הבתים של הילדים שלנו נהרסו. שלא לדבר על בתי חולים, בתי ספר וההיסטוריה שלנו שנרמסה על ידי קשרי דם.

 

-כן. אני יודע את כל זה. אבל אתם הפלסטינים מפחידים אותנו, אתם תוקפים את השלום שלנו ואת החלומות שלנו.

 

הוורד ענה מיד:

 

- אתה לא רואה שזה כואב להישלף מהבתים שלנו עדיין ישנים, נשלטים על ידי טנקים, טילים מונחים ושאר חפצים שמתעללים בנפשנו? האם היית רוצה כעת להיות מגורש מהבית שנאבקת כל כך להחזיק ולהשליך על החולות הבוערים של המדבר ללא קורת גג כדי להניח את גופך? האם הייתם מחייכים כשתראו את ילדכם מתקרב לגדר הזו ונפגע ממקלע אוטומטי?

 

 

-אני יודע שכל זה כואב וצורב לי בתוך הנשמה. למרות הוורד הכחול והיפה שלי אני חי בקישוט טבעם של פרחים, ובעוף מעל הים. לא דאגתי מזה.

 

והורד עלה על גבי, ואמר:

 

-ראה את עלי הכותרת של יונק הדבש שלי. אין לי מולדת, אדמה שבה אני יכול להפיל את העיליות שלי או אפילו את העלים שלי. וכל כך מעט לרצות להחיות את החופש שלי יחד עם עמי. אם זה לא נוגע ללבך, פשוט תסתכל על גודלה של רצועת עזה ותראה שמיליוני אנשים חיים שם דחוסים.

 

יונק הדבש מנסה להסביר:

 

- ורד כחול! אני רק רוצה שתבינו שעם כמו ישראל צריך להציע לילדיו הגנה מפני פעולות טרור נגד אזרחים. וכל זה פגם בכל צורות השלום המתמשך.

 

-לא... לא... אני ורד כחול פלסטיני ללא יעד ונחנק עשרים וארבע שעות מהישראלים. לעולם לא אקבל את הגדר הזו בשטחים שלי. ואני לא מכיר בגדר הזו כאמצעי להגנה על בני ישראל לאורך כל חיינו.

 

ענה, יונק הדבש אמר:

 

-הוורוד! אנחנו גם לא מקבלים את העידוד הגדול של פלסטינים וכמה ממשלות ערביות להטיף להשמדת ישראל. הבינו שאנחנו זכאים מבחינה חוקתית. איננו יכולים לסבול מאיומים מתמשכים מצד מחבלים מתאבדים פלסטינים. לכן אריאל שרון קבע את הבנייה כדי לבלום את ההשפעות השליליות הללו.

 

אני לא מסכים עם ההגות הריקות שלך, יונק דבש. שרון תמיד הביע שנאה כלפי פלסטינים. והוא הגן על עצמו עם גדרות בניסיון לשלב את כל האדמה שלנו. הוא תמיד האשים את הפלסטינים שהם טרוריסטים. עכשיו אני שואל אותך שאלה אחת. מי היה אריאל שרון?

 

יונק הדבש שמר על שתיקה, רק מנפנף בכנפיה וצופה בורד מדבר. מיד נאמר:

 

-אתה לא רוצה לדבר. אבל העולם צריך לדעת שאריאל שרון היה טרוריסט. עד כדי כך שיאסר ערפאת תמיד סיפר לעמנו על הסכנה של החייל הזה. אתה יודע יונק הדבש שהוא השתייך ל"הגנה" שהוקמה על ידי הכוח החצי-צבאי היהודי שם הוא אסף מחבלים כדי להשמיד את הממשל הבריטי של פלסטין ולהפיץ טרור ברחבי אירופה, זאת לפני שנים רבות בגילו הצעיר. אני לא רוצה להגיד יותר מדי, אבל שרון תמיד היה שוחט ומסית של הפלסטינים.

 

-אני לא מסכים עם מה שאתה אומר ורד שלי.

 

-כמובן שישראלי לעולם לא יסכים עם האמת. אתה לא זוכר את מלחמת ששת הימים? וגם מבצע עופרת יצוקה? טוב מאוד. אתה חבר יונק הדבש, אל תעמיד פנים שנשכח. אני לא צריך לברר פרטים על שרון, שבחוסר שביעות רצון הכניס ריגול לממשלת לבנון, תוך עידוד קרבות בין נוצרים למוסלמים. אוי לעזאזל... אני הולך לחייך כדי שלא אבכה. אולם שרון הביס את אויבו בכך שציווה להרעיל אותו, רק אז הוא יסיים עם ערפאת, שהיד שלנו. עם זאת, אלוהים רק בשביל מה שנעשה כאן עלי אדמות, ולא לקח הרבה זמן עד שאללה נתן לשרון את מה שמגיע לה.

 

כבר כששמעה כל כך הרבה אמיתות, אמרה הציפור:

 

-וָרוֹד! אני מאבדת את הסבלנות. לא באתי לכאן כדי לדבר על הבעיות. העם שלך מעולם לא כיבד אותנו הישראלים. מאז שעזבנו את רצועת עזה, אתה משגר טילי קסאם מדי יום בערים שלנו.

 

-אני לא יונק דבש למה אתה מציין כל כך הרבה פחד מהפלסטינים. אנחנו רק מגינים על עצמנו כדי שהאדמה שלנו תהיה הרפת של הילדים שלנו. אנחנו לא מפחדים מטנקים וטילים מונחים. אין לנו טנקים או מטוסים הרבה פחות אוניות. יש לנו רק ידיים חזקות לזרוק את האבנים שלך על הענק שהורס הכל.

 

בהזדמנות זו אמר:

 

בוא נעצור את הוורד הזה. אנא! כואב לי מבפנים.

 

חסרת מנוחה ועצבנית אמרה הוורד:

 

-אני רוצה שזה יפגע בלב שלך ויגרום לך להרגיש שהגדר הזו לא יכולה להפריד בין הרצונות שלנו לבין החופש שלנו. כל יום אני בוכה ובוכה כל בוקר על הסבל של עמי. אתה לא יודע כמה ילדים הפסיקו לחייך לעתיד וכמה גברים עזבו בלי לקחת איתם את התקוות שלהם. יהיה לך קשה לחצות את הגדר הזו ולרקוד בין עלי הכותרת שלי ממורמרים מהייסורים של אלפי ואלפי נשמות שבוכות. אפילו נראה שהישראלים רוצים לנקום את השואה על ידי טבח בעם הפלסטיני. מה עוד גברים יכולים לעשות להגנתם המלאה. מגיע הביתה ורואה את אשתו וילדיו שוכבים בהריסות? זה לא כואב? כל כך קשה לך לחצות את הקיר הזה, בדיוק כפי שנדיר שישראלי לוקח את הפרח הכחול שלי בהושיט ידו? אין לנו צבא מורכב ואין לנו ארסנל שיילחם בכולכם. מה שיש לנו זה רק ילדים וצעירים שלא סובלים לחימה לא פרופורציונלית. אין לנו כלום, כלום. והתרבות שלנו היא היצירה שאתה מונע מהתיירים את אדמתנו. גונבים את אדמתנו ומפיצים פחד בבטן הנשים שלנו. זה נורא. ועדיין, אתה אחראי על חוליית הרצח הגדולה ביותר שהוקמו כחוק על ידי הצבא. זו מדיניות טרור, אימון החיילים שלך רק להרוג פלסטינים.

 

יונק הדבש מאיים:

 

-למד ורוד! אנחנו לא יכולים להפסיד שום מלחמה ביום אחד. למרות שאהוד אולמרט חזק מאוד, גם עם הטעויות שנעשו במלחמת לבנון, הוא עדיין גיבור. אבל להגנה הישראלית יש עוד הרבה מה להראות לעולם. העולם עדיין לא שמע את הרסיסים עפים באוויר של כוח היסוד השולט באינטליגנציה שלו. יש הרבה שרוצים את ההשמדה שלנו, אבל הם רק מדברים ולא מסתכנים בזה. אנחנו לא קוריאה ואנחנו לא חוששים מהליגה הערבית או מכל מדינה. והתמ"ג שלנו מופנה 70% להגנות ולמחקרים שלנו. העולם צריך להתעורר ולראות שהיטלר וחיזבאללה כבר לא קיימים. ייתכן שיש התנערות בינלאומית או אפילו סנקציות של האו"ם. ישראל תראה שהיא ייחודית ועצמאית בכל מקום שתלך.

 

מבוהל, הפרח מתחנן:

 

-תפסיק! אנא! יונק דבש. אתה מנסה להסביר שאתה הולך להטיל עלינו פצצת אטום? אני יודע שיש לך פצצת אטום ושניסית אותה ב-1979, בצפון האוקיינוס ​​של אנטארקטיקה. האם כוונותיך אלו?

 

-לא ורוד! לא אמרתי את זה. אני מסוחרר, דיברתי שטויות. אני מצטער. זו לא הכוונה שלי. סלח לי!

 

-אסלח על דברייך, ואדע שאני ורד פלסטיני ואתה יונק דבש ישראלי. אני כאן. תבואו! אני אחבק אותך בתור החבר והאח הכי טוב. לא... לא תהיה לי שנאה בעלי הכותרת שלי וגם לא ריח של דם. אבל, אנחנו יכולים לחיות טוב בלי הגדר הזו. בוא ונשק אותי מוביל את דור האהבה שלי לכל עמך. זה כבר לא הזמן להילחם ולאבד את התקוות שלנו.

 

יונק הדבש הסתכל לצדדים ופגעה בחוזקה בכנפיים בכמה אקרובטיקה ואמרה:

 

אני לא יכול לחצות את הוורד הכחול שלי. יש חיילים בכל מקום.

 

הפרח התעקש לומר:

 

- בבקשה יונק דבש! נשקי אותי! מחר אני לא אהיה כאן יותר והעלים שלי יאבדו בזמן, והורד הכחול שמעורר בך כל כך הרבה השראה יקמל לנצח נצחים. תבואו! ואתה לוקח את גרגירי הזעירים במקורך ומפזר אותם בכל ארצך. רק כך נוכל ליצור איחוד של שלום, ידידות ואחווה. למרות שאנחנו כל כך שונים בנפשנו.

 

-הוורוד! המילים שלך כאבו לי. וברגע זה ממש, אני הולך לשבור את כל חוקי הגברים הישראלים. גם לא אם אני אמות משוק חשמלי או מירי מקלע. שוב, בשם האהבה והשלום שיכולים להיוולד בין כולנו בכל רגע, אכופף את הדממה באוויר, ואראה לעולם שגם לנו יש רגשות.

 

-בוא יונק דבש. אני כאן בצד הפלסטיני שלי ומחכה לבואך המכובד כשעלי הכותרת שלי עדיין בתולים, כי מעולם לא נישקו אותי.

 

והציפור הזעירה קמה במעוף ענק אנכית לגובה של שלוש מאות מטרים וחצתה את גדר האיבה, יורדת בטקס של שמחה כשהתקרבה לפרח. והורד הכחול, עם מלכות הבהירות שלו, קיבל להתנשק במעמקי רגשותיו, והציע בחיבה את מיטב הצוף שלו עם טעמים רומנטיים של חומר מימי של תשוקה וידידות.

 

יונק הדבש הציוני האפנט בחרדת קודש בלתי רגילה, מבלי לומר מילה בעיניה, היא שרה את המתיקות במטע המתיקות, וטבלה את מקורה בצורה מופתית בחיוך הוורד הכחול. וזה לא לקח הרבה זמן, ג'יפ סיור מתקרב, ויונק הדבש נפרד מהשושנה, נושא בשיאה את מחוות האהבה המכובדת ביותר – האבקה של כל שטח ישראל.

 

ללא דיחוי, הוורד הכחול הסתובב וחייך, נבל את הקורולה העזה שלו ונתן לה ליפול ארצה כמו טיפות שלווה של תשוקה עצומה. ובאותו יום ציין לוח השנה יום ראשון עם התאריך 2 ביוני 2030, הזדמנות בה ניתן היה לשמוע חגיגה גדולה של איחוד ואחווה בין עמי ישראל למדינה הפלסטינית החדשה.